פסגת השלום העממית בישראל שהסתיימה לאחרונה - מדוע ומה מונח על כף המאזניים.
תנועת השלום הישראלית המודרנית צברה תאוצה במהלך שנות התשעים עם תהליך אוסלו, שהובל בידי ראש הממשלה יצחק רבין ומנהיג אש"ף יאסר ערפאת, והחל בסדרת הסכמים שנחתמו בין ישראל לאש"ף בשנים 1993–1995, לאחר משא ומתן חשאי שנערך בנורווגיה.
ההסכמים קבעו הכרה הדדית בין הצדדים והובילו להקמת הרשות הפלסטינית ולהעברת סמכויות אזרחיות וביטחוניות מוגבלות לחלקים משטחי הגדה המערבית ורצועת עזה
רבין טען כי הסדר מדיני באמצעות משא ומתן הוא תנאי הכרחי לביטחונה ארוך הטווח של ישראל, וחתם על שורה של הסכמים עם הפלסטינים שזכו לתמיכה מצד עצרות שלום גדולות ברחבי הארץ.
רציחתו של רבין בידי מתנקש יהודי בנובמבר 1995 סימנה נקודת מפנה שלאחריה ניצב תהליך אוסלו בפני קשיים ניכרים. התנועה איבדה חלק ניכר מן התנופה הפוליטית שלה, כאשר גלי אלימות, חוסר אמון וסבבי עימות חוזרים השפיעו על דעת הקהל והרחיקו את הנושא ממרכז השיח הפוליטי בישראל.
עם זאת, היו פעילים משני הצדדים שניסו להמשיך את המומנטום. אלפי ישראלים ופלסטינים התכנסו לאחרונה בתל אביב במאי 2026 ל"פסגת השלום העממית" (People’s Peace Summit), אירוע שאורגן בידי קואליציה של ארגוני חברה אזרחית, והיה הכינוס השנתי השלישי ברציפות לאחר פסגות קודמות שנערכו בשנת 2024 וב-2025.
לדברי המארגנים, מטרת הפסגה הייתה להפגיש אזרחים יהודים וערבים, פעילי שלום, מנהיגי קהילות ואישי ציבור כדי לדון בפתרונות מדיניים לסכסוך ולהביע תמיכה בעתיד המבוסס על משא ומתן. האירוע כלל נאומים, דיוני פאנל והשתתפות משותפת של ישראלים ופלסטינים, כאשר המארגנים תיארו אותו כאחד ממפגשי השלום הגדולים שנערכו בישראל בשנים האחרונות.
המשתתפים אמרו כי מטרת הפסגה הייתה להראות שקולות התומכים בדיאלוג ובחיים משותפים ממשיכים להישמע גם על רקע הסכסוך המתמשך. לקראת הבחירות הבאות, ובצל המלחמה המתמשכת בכמה חזיתות, שוחחנו עם אחת המארגנות, מיקה אלמוג, כדי להבין טוב יותר את הרקע והחזון של פסגה זו.
